עוד לא הספיק לנוח מהקורס וכבר נחטף לעבודה. ככה אנחנו אוהבים את זה
ומאחלים ליובל ביגון המון בהצלחה בזרמון

אז עמרי לא חיכה רגע אחרי הקורס ובמקום לחפש עבודה, הוא עף למרכז ודרום אמריקה לשמונה חודשים.
אבל העבודה מסתבר חיכתה לו וממש בימים אלו עומרי שלנו עושה באומן ואנחנו כמו תמיד, נהנים להשוויץ.

לאדם הגולל זה נראה כמו שיעור בדוגמנות קירות, אבל תוסיפו לזה קופירייטרים וארט דיירקטורים מתחילים, את המורים האגדיים David Avital New ומאיר גולדברג ובריף חורפי לעיריית תל-אביב-יפו ותקבלו מרתון בריפים היסטרי שחתם את הבאלק הראשון של קורס אוקטובר 17! מחר הם יקבלו את פניהם של קורס פברואר החדש בג'אם בשדרה. מוזמנים עם כל מה שיש לכם 

הכינו את הקונפטי, כוונו את החצוצרות ופרשו את השטיח האדום כי עומרי יחקאל בוגר קורס הקופירייטינג שלנו התקבל ממש לפני כמה רגעים לעבודה ב ברוקנר יער לוי!

בהצלחה לעמרי, מחכים לראות את הרעיונות שלך עפים באוויר!

במסגרת שיעור כתיבה יוצרת בקורס נובמבר 16, ניתנה לסטודנטים משימה לכתוב טקסט סיפור לאתר הכרויות. הנה מה שאוהד כספי כתב:

בלילה חלמתי שאני פוגש את אלברט איינשטיין.
"קר לי אלברט, קר לי." אמרתי לו.
הוא לא ענה, רק חייך.
סיפרתי לו שיש לי פוך ושם אני מתכרבל, קורא פילוסופיה, רואה סיינפלד ומזמין טייק אוואי צמחוני. סיפרתי לו שכל התנורים עובדים וגם כלבתי מתכרבלת וזה לא עוזר לקור גם כשאיימי שווימר צוחקת. אלברט חייך ובעוד דמותו החלה לרחף, מתעופפת הוא צעק "אתה צריך שמיכה יותר גדולה, וכרית נוספת."

שחר פוקס, סטודנט מקורס נובמבר 2016, כתב טקסט עוצר נשימה במסגרת התרגיל "דמויות מקראיות בימינו":

בכמה הודעות שהחלפנו חוץ ממשפטי פתיחה השחוקים ושאלות כמו "מה הגובה שלך?" ו "אתה כבר הרבה זמן באפליקציות האלו?" שלכולן עניתי בשקרים הרגילים היא שאלה אם הייתי מוכן לנסות לצרף עוד פרטנר. קבענו להיפגש באיזה בר שלא הכרתי לפני בשם פארדייס במתחם המדכא של יד חרוצים.
זיהיתי אותם כבר מהדלת – שני מושלמים. היה לה את השיער הכי חלק וסמיך שראיתי, ולו היה את אחד מהפרצופיםהאלה שאתה רואה על גברים ויודע שהוא לא עבד קשה יום אחד בחיים. הם ישבו על שולחן גבוה בדיוק באמצע המקום שנראה שהשתדלו לא לפספס בו אף פריט עיצובי סליזי שקיים: תאורת ברים אפלולית התערבבה עם רצועות לד בוהקות מידי מתחת לכל כיסא או שולחן, עומס של תמונות על הקיר וספות דמויות עור לבנות וחורקות תחמו את סוף החלל. לקחתי אוויר והכנסתי את הבטן – אני שונא את הרגע הראשון של הפגישה. צעדתי אליהם, חושב מה להגיד ולא מוצא מילים. היא הקדימה אותי כשהגעתי לשולחן "אתה אלי?" הנהנתי בחיוב והיא חיבקה אותי בהתרגשות, מריחה כמו אלף אמבטיות."הייי!!! אני חווה, איזה כיף שבאת!!!, תראה כמה הוא יפה!" היא משכה את הבחור לשיחה, העיניים שלו בקושי הצליחו להסתכל למעלה. הוא אפילו לא הושיט יד. "אדם הוא ביישן, אל תיקח את זה אישית" היא מיששה לי את הפנים "אף פעם לא ראיתי פרצוף כזה!" לא הבנתי ממה היא כל כך מתרגשת, מסתכלת בהערצה על קו השיער הנסוג שלי, על הכרס של הבירות וכתמים של הניקוטין על השיניים וכל זה כשהיא יושבת שם עם אחד הגברים ההורסים שראיתי "ראית פעם פרצוף כזה?" היא שאלה שוב את אדם שהציץ בי לרגע ומיד השפיל את מבטו חזרה לשולחן, "לא, לא ראיתי כזה". חווה התחילה לדפדף בתפריט, מקריאה את כל השמות של המשקות אחד אחד ונעצרה בבד אפל, "אני רוצה כזה!" היא הכריזה. אדם העדיף מיץ פירות. החלטתי שאני צריך להתחיל לדבר, שאלתי אם הם כבר ישבו במקום הזה פעם. "לא, זו פעם ראשונה פה – נכון שמהמם פה?!?!?" חווה מתחה את ידיה ושיחקה בשיער המשי שלה, חושפת ציצי צד מושלם. העפתי שוב מבט על הבר שחוץ מאתנו היה ריק ובצדק.
אדם שקיבל קצת ביטחון מהמיץ שלו זרק בשקט "אני לא אוהב מקומות סגורים" אבל חווה השתיקה אותו בשנייה "אתה סתם לא אוהב שינויים!" היא פנתה אליי, "אם הייתי אומרת לך שכשהכרנו הוא היה נודיסט היית מאמין?" אדם שוב השפיל מבט והיא המשיכה, מתעלמת לגמרי מהמצוקה שלו "הוא היה מסתובב כל היום עם הצ'ופצ'יק בחוץ, עד שהמנהל של המקום שבו גרנו תפס אותו ומאז הוא מתבייש מהכל".אדם ניסה להתערב אבל חווה סימנה לו לשתוק. שאלתי איפה המקום הזה שהם היו גרים וחווה ענתה "סתם איזה חור, כאילו יפה שם והכל אבל אין שם כלום! הגעתי לשם רק בגלל שאדם היה שם קודם וככה גם נתקעתי שם, רק אני אדם והבוס שלו שאמר לו מה אסור ומה מותר ומירר לנו את החיים" היא זרקה לאדם מבט מלא בוז "הוא בכלל היה שפוט שלו , יס מן. אני אומרת לך מזל של שנינו שעפנו משם. כבר הייתי חנוקה למות, כמה אפשר שקט ולדבר אל העצים??? אני רציתי עיר! הוא?" היא הצביעה על אדם שהתכווץ בכיסא "תן לו כל היום להסתובב ערום ולהמציא שמות לחיות". התחלתי להרגיש רע בשבילו, כל הגובה והשרירים, כל העצמות לחיים המסותתות והיא משפיטה אותו בלי למצמץ. אני לא הייתי נותן למישהי לדבר אלי ככה – אבל הציצי צד שלה שיתק אותי. חווה ליטפה לי את היד, העיניים שלה חשמלו אותי. שאלתי אם הם מנוסים בקטע הזה של הכרויות, היחסי השליטה היו ברורים אבל משהו במבוכה התמידית של אדם צרם לי, הרגיש שהוא לא בדיוק מחובר. "אני ואדם זה זוג נצחי.." היא ליטפה אותו פעם ראשונה, לא כמו שמלטפים בן זוג או מאהב – יותר כמו חיית מחמד שכבר הזדקנה והסריחה. " אבל אני עכשיו במקום של שינויים, אני רוצה לחגוג את החופש, לחגוג את המיניות שלי! אני אישה ואני רוצה להרגיש אישה!" היד שלה ליטפה אותי מתחת לשולחן. "אז מה אלי? אתה נפגש הרבה ככה? חתיך כמוך בטח לא חסר לו…" התחמקתי מהתשובה, זה אף פעם לא נגמר טוב.
חווה הורידה את השוט של הבד אפל שלה ואני את הוויסקי שלי, היא סימנה לברמן למזוג סיבוב נוסף. אדם שיחק עם הקש של המיץ הפירות שלו.החלטתי לנסות לפנות אליו כדי שבכל זאת יהיה טיפה מעורב אז שאלתי במה הוא עובד והוא כל כך התבלבל שהכוס שלו התהפכה לו מהיד והכל התפזר על השולחן ועל החולצה שלו. "למה אתה תמיד חייב לעשות בלגן?" חווה ממש כעסה עליו, אני ניסיתי להרגיע וניגבתי קצת את השולחן עם מפית. "תעזוב את זה אלי, אדם ילך להביא נייר וינקה נכון?" אדם קם מהכיסא, מדהים שהוא נשאר באותו גובה, הוא הלך בכיוון השירותים. שאלתי את חווה אם הוא בכלל בקטע, אם היא בטוחה שזה יזרום ומה בכלל היא חשבה שנעשה שלושתנו? "חשבת שמצרפים את אדם??? מה פתאום מצחיק אחד!!" היא כל כך צחקה ובקושי הצליחה להשתלט על הצחוק ולהסביר "תבין, אדם הוא החצי שלי, אבל אנחנו כבר לא שם, הוא האהוב שלי אבל לא המאהב שלי" היא הייתה מאוד מרוצה מעצמה "המאהב שלי צריך להגיע כל רגע" שאלתי אם אדם בכלל מודע לכל הדבר? "זה בסדר אלי, תסמוך עליי. ברור שאדם יודע, הוא מכיר אותו, את המאהב שלי הוא גם עבר איתנו משם לעיר ביחד, אנחנו משולש כזה אתה מבין? לכל אחד יש את התפקיד שלו, למה אתה נראה מודאג?" אני לא אוהב לא לדעת למה אני נכנס. מספיק מסובך לי להביא את עצמי כל פעם מחדש לדייטים האלו, מספיק מכאיב כשהם מתפוצצים בסוף.
"אתה תאהב אותו, אל תדאג. הוא מהמם ממש, איזה פה יש לו….איזה לשון! את העולם הוא יכול לסובב איתה, אני זוכרת כשרק הכרנו הוא ואני…הנה! זה נראה לי הוא!" חווה נעצה מבט בדלת שנפתחה, מרחוק לא בדיוק קלטתי את הפרצוף שלו, הוא היה קרח לגמרי ולא הייתה לו אפילו שערה אחת על הפרצוף, אפילו לא גבות. אפילו התאורה הגרועה לא הצליחה להחמיא לשמנוניות שנזלה ממנו, הוא התקדם לשולחן במין זחילה הליכתית כזו, כל הגוף שלו זז חוץ מהרגליים. חווה לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות שלו וקמה אליו לחיבוק, הוא בקושי הגיע לה לגובה הכתפיים אבל היא חיבקה אותו והוא כרך את הידיים המגעילות שלו סביבה, העביר לשון מפוצלת על הכתף. הם התחילו להתנשק בטירוף, כאילו הם היחידים בבר ולי זה הספיק.
חווה אפילו לא שמה לב שלקחתי את הסיגריות מהשולחן ועזבתי. אדם נתקל בי כמעט בדרך החוצה, מנסה עדיין להוריד כתם אדום מהחולצה הלבנה צמודה שלו. הצעתי לו סיגריה והוא סירב, "לא אוהב את הריח", הוא אמר בביישנות.
אמרתי לו שהוא נראה לי בחור טוב, שהוא חייב להתרחק ממנה, הסתכלנו ביחד על חווה עוצמת עיניים כשהמאהב הדוחה שלה מחבק אותה מאחורה ומלקק לה את הצוואר. אתה תמצא מישהי אחרת, אמרתי לו. גם מישהו אם זה מה שאתה מעדיף. העיר מלאה בחורות, "יכול להיות שאתה צודק" הוא ענה לי, משפשף את הכתם באזור הצלעות שרק הלך גדל והאדים "אבל חווה…היא חלק ממני, אתה מבין? משהו ממני תמיד יישאר אצלה" .

בן קייל, סטודנט בקורס נובמבר 2016 שנפתח לאחרונה, כתב טקסט יצירתי ורלוונטי במסגרת המשימה "מה נוח היה אומר אם הוא היה מגיע להווה" שניתנה באחד משיעורי הכתיבה היוצרת שלנו-

"זה קרה לפני 12 שנים בדיוק. **פלאשבק**

בעודי יוצא מתא ההפשרה באזור 51, נבדה. התחלתי להיזכר;
יפת המניאק, אין.. תמיד היה ילד שובב. אמרתי לו לא לשחק עם הקרח היבש ומפה לשם קפאתי.
קשה היה לי להסתגל. אני לא אשכח את הפעם שניסיתי לברוח והגיע נביא בגלימה כחולה עם תעודת הוקרה כסופה מראש הנביאים שלו שביקש שאכנס לתיבה שלו. (כן, הוא היה שוטר).
אבל מספיק לדבר על העבר. הכול מאחורי וכבר 2015, אני בדיוק בדרכי לסטארבקס, ומסתבר שיכלתי לעשות הרבה יותר עם הקקי של הגמלים בתיבה שלי.
גם מבאס ללכת כאן ברחובות, תמיד שאני ברחוב אני מהרהר בראש, איך ההוא דומה לשֵם, וההוא נראה בדיוק כמו יֵפְת. ולה יש עצמות לחיים ממש כמו של חׇם. זה לא קל. אני עדיין מתגעגע.
אבל איך אמר לי הנביא כששחרר אותי :"אחריך המבול".
אני עדיין חווה שינויים בכל יום ויום, חודש שעבר התחתנתי עם אהובתי מלניה. והרבה אנשים כאן מעריצים אותי, בכל זאת אני אחראי לגנים של כולם.
אומנם פרסמו תא-קול שלי עם מלניה ואיזו דפדפת תמונות שלי מחבק מעריצות, אבל אני חושב שיש לי את זה. תאחלו לי בהצלחה!"