מה הסיפור שלנו.

קמתי מהספה ונעלתי נעליים למרחקים ארוכים. אחר כך נישקתי את אהובתי. אחר כך עמדתי מולה נבוך אבל בכל זאת אמרתי שאני יוצא להילחם על הבית שאנחנו רוצים לבנות ועל העתיד של הילדים שאנחנו רוצים לגדל. כאן. אחר כך הייתי שם, בקיץ, בשדרות החלומות השבורים. בהתחלה בשקט, מבויש, משקיף מהצד, מסרב להתמסר עד הסוף ללהט המלא, המחויב. אחר כך אבא וילדה קטנה על כתפיו. הילדה החזיקה שלט קרטון שעליו נכתבה בכתב יד ילדותי שאלה פשוטה: "אבא, למה אנחנו לא מצליחים למצוא בית?". האבא הסתובב אלי וחייך חיוך חם, משתף. אחר כך יצאתי לחופשי. מהו חופש?

חופש פירושו שחרור מפחד, מלעג, מציניות, מאי אמת, ממיתוסים מהונדסים, מחושבים, ממוספרים, מעומלנים. חופש פירושו היכולת שלנו לכתוב מחדש את סיפור חיינו בארץ הזאת. לנסח לעצמנו סיפור טוב יותר, צודק יותר, נאור יותר. סיפור שמכיל בתוכו את כל חלקי החברה הישראלית ולא מותיר מאחור את החלשים, המבוזים, השקופים.

חופש פירושו ניצחון על תחושת חוסר המוצא ועל אשליה מתוכננת היטב שהפכה לעובדה, שהפכה לתודעה של קורבן. חופש פירושו ניצחון של הרצון על הייאוש, של הנדיבות על הכעס. של המשתף על המבדיל, המכליא, המתייג. חופש פירושו הזכות לכפור בעגל הזהב, לכפור בהבל הרהב, לכפור ברעב שאין לו שובע להצלחה כאן ועכשיו. חופש פירושו שלא הכל מותר, פירושו לזכור שהזקנה במסדרון בית החולים היא לא מותג ולא מספר.

חופש פירושו אמונה שבאמת אפשר לשנות. פירושו ניצחון על הייאוש. מהו ייאוש? הוא הסיפור הישן, המקושר, המסודר, הציני, היהיר, העקשן. הוא שררה אלימה, הוא תאוות בצע וחמדנות, הוא ניצול מודע של כוח, הוא ועדה ועוד ועדה ועוד ישיבת ממשלה ששרים בלי תיק יש בה אבל אין שר בריאות. הוא אותו חלק בנו שרוצה ליפול לאחור, לשחרר, להניח לזה, להישאר המום, בור, חלק מעדר, מנוהל ומתופעל. עבד מודרני.

הייאוש נשמע כמו צחוק יבש של החלש כשהוא מביט בך בזמן שאתה מנסה לשנות, וזה לא קל. הייאוש מגיע כשאתה שוכח עד כמה אתה חזק, עד כמה הכל תלוי רק בך, עד כמה אתה ואני ואת אחראים לבחירות שלנו ואיזו עוצמה יש לאמונה. הייאוש צפוי, אבל הרשות נתונה.

הרשות נתונה, הכוח נמצא בידינו ואנחנו צריכים להחליט. האם להיכנע לייאוש ולחוסר התקווה, או לחזור לרחובות ולספר, קודם לעצמנו, אחר כך לכולם, סיפור אחר. סיפור מעורר השראה על מדינה נאורה ובוטחת בעצמה, שבה מתקיים שוויון הזדמנויות אמיתי וערבות הדדית בסיסית, מתחייבת, טבעית. מדינה בעלת שוק חופשי ומתקדם שבו כל אדם מוכשר וחרוץ יכול לשגשג.

מדינה שמפעמת בתוכה חברה פלורליסטית, מגוונת ומכילה, שדוחה על הסף את תרבות הג'ונגל הקניבליסטית שאנשי הסיפור הישן מנסים להטמיע בתוכה. חברה המקיאה מתוכה את אלה מתוכה שמשסים אותנו זה בזה בווילה סגורה או על אי בודד. חברה המסרבת לעשוק את עצמה ומסרבת, פשוט אומרת לא, למציאות שבה אדם נדרש להיות עשיר כדי לשלוח את ילדו לגן. חברה המעודדת מצוינות ושגשוג אבל נרתעת מפערי שכר המחלישים את חוסנה הפנימי. חברה דמוקרטית שחוזרת לשורשיה היהודיים ההומניים, המשתקפים

בחזון הנביא עמוס: "…עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם …" (עמוס, ב’; ו’), דרך חז"ל והרמב"ם ועד לדויד גרוסמן ולכאן.

בכל רחבי הארץ התחולל בקיץ קרב על התודעה הישראלית הקולקטיבית. קרב בין שני סיפורי עם שונים. הקרב רק התחיל. אני מאמין שאנחנו, אנשי הקריאייטיב, מספרי הסיפורים המוכשרים ביותר, יכולים וצריכים לעזור לספר את סיפורה המואר יותר של ישראל. אנחנו יכולים וצריכים להתייצב לצד החיילות המנודות, הנשים המודרות, העיתונאים המודחים, תחקירני החדשות המדורדרים אל תחתית סולם השכר ומוחלשים, ובוודאי לצד אלו מתוכנו הנאבקים על עתידם האישי והמקצועי. אלו יכולות להיות 30 השניות היפות בחיינו.